איפה התחבאתם?

שבעה רבעים סבלנו ביציע לפני שזכינו לראות את הקבוצה שלנו מתעוררת.
ילדי נתניה ובהמות ירושלים צחקו עלינו (ועל השחקנים האפטיים שלנו) אצלנו במגרש הביתי.
אוהדים הלכו הביתה במחצית, אחרים העדיפו שלא לבוא אחרי תצוגות הנפל האחרונות.
הפסדים הם אמנם חלק מהמשחק וחשוב מאד לדעת איך להפסיד בכבוד, אבל למען השם, לא היה שום כבוד בשני ההפסדים האחרונים בבית. לא כבוד לשחקנים והמאמנים וגם לא כבוד למועדון, או לקהל שהשקיע והתאמץ ביציעים.
לא ברור לי למה היינו צריכים לסבול שבעה רבעים של אפטיות מוחלטת על המגרש לפני שראינו את השחקנים שלנו לוחצים על כל המגרש (בהצלחה לא מבוטלת, אם יותר לי). איך יכול להיות שברבע האחרון מול נתניה בוצעו יותר עבירות מאשר בכל המחצית הראשונה והושגו יותר חטיפות מאשר בשבעת הרבעים שקדמו לו גם יחד? איך ייתכן שבן סטרונג, היחיד שבאמת נלחם בדקות הראשונות וטוד גולדן, מגיבורי מבצע השבת הכבוד האבוד ברבע האחרון, שיחקו במצטבר כ30 דקות בשני ההפסדים המבישים בשבוע האחרון? האם שומרים את העבירות שלהם לעונה הבאה?
אנו נמשיך לעמוד מאחורי הקבוצה ולעודד. נשים גם כסף על כרטיסי מנוי, חולצות, צעיפים ושאר מוצרי הקבוצה, אבל השחקנים חייבים להחזיר לנו ברצון, לחימה והשקעה.
מופעי אימים כמו אלו שראינו נגד ירושלים ובשלושת הרבעים הראשונים נגד נתניה, הם בלתי נסבלים בעליל. תתחילו לשמור מהדקה הראשונה, אל תתביישו לפוצץ בהגנה ולהטריף את היציעים ותהיו ראשונים לכל כדור. אם בסוף תרדו מנוצחים, אנחנו כבר נדאג ללוות אתכם במחיאות כפיים סוערות בדרך לחדרי ההלבשה ולהוציא את הגרון והעצבים על השופטים ושחקני היריבות. כניעה והתעלמות לא מקובלים עלינו.
טובות וגדולות מאיתנו נפלו לבורות עמוקים עוד יותר וידעו לחזור. יש לשחקנים שני משחקי בית ושני משחקי חוץ לתקן את מה שקלקלו לאחרונה ובעיקר להשיב את אמונו של הקהל בקבוצה. אוהבים אתכם, אל תאכזבו אותנו!